יוצרים - בהשראת המשל: "מהו קו אמצעי"

קשה לעמוד בפני שאלות של ילדים. אם לא יודעים את התשובות הנכונות, אז מנסים תמיד לחפף ולענות להם משהו שלא קשור לכלום, העיקר שלא לנסות ולהתעמק. אצלנו זה לא עובד ככה. על כל שאלה שעולה לילדים, אנחנו חייבים לענות להם. אחרת הם לא מסופקים. לא יעזור תשובה חלקית ולא בכאילו, לא חצי תשובה ולא להציע פתאום ממתק, אלא הם ימשיכו עד שנענה. וזה הדבר הנפלא אצלם. ככה אנחנו, ההורים, גדלים בעצם - יחד איתם.

השאלה האחרונה שהבן הגדול שאל היתה - "נו, אז למה לא מתחברים כבר?!" התשובה, כמו הרבה תשובות שאנחנו נותנים להם, היתה מבוססת גם הפעם, על משל.

מהו קו אמצעי

מָשָל לִשְנֵי אֲנָשִים,
שֶרָצוּ לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה.
אֶחָד אָמַר, שֶהוּא יִיתֵן הַכּוֹל,
חוּץ מִמֶּלַח, וְחוֹמֶץ, וְשוּם, וּשְאַר תַּבְלִינִים.
וְהַשֵּנִי יִיתֵן אֶת הַתַּבְלִינִים.

וּלְבָסוֹף נַעֲשָׂה מַחְלוּקֶת בֵּינֵיהֶם.
לָכֵן כּל אֶחָד עָשָׂה אֶת הַסְּעוּדָה בְּנִפְרָד,
אֶחָד נָתַן קֶמַח, דָּגִים, בָּשָׂר, וְדָגִים כְּבוּשִים.
וְהַשֵּנִי עָשָׂה סְעוּדָה וְנָתַן אֶת כּל הַתַּבְלִינִים.

וּמִי מֵהָאוֹרְחִים בִּשְתֵי הַסְּעוּדוֹת יָכוֹל לֵיהָנוֹת?
מִתַּבְלִינִים לְבַד אִי אֶפְשָר לֵהָנוֹת -
מִי יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֶלַח לְבַד, אוֹ שוּם, אוֹ בָּצָל, אוֹ פִּלְפֵּל שָחוֹר וְיֶרֶק חָרִיף?
וּמִי יָכוֹל לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אוֹ דָגִים וְכַדּוֹמֶה, בְּלִי מֶלַח?

וְלא הַיְתָה לָהֶם בְּרֵירָה,
עַד שֶנַּעֲשָׂה שָלוֹם,
וְאַז עָרְכוּ אֶת שְתֵי הַסְּעוּדוֹת יַחַד,
וְהָיָה טָעִים.

מתוך המשל המצוין הזה הצלחנו לפשט את התשובה שהוא חיפש. וכשהבן הצעיר הצטרף לעניין, חשבתי על דרך להמחיש את זה עד כמה שאפשר. לא היה לי מושג עד כמה זה יכול להיות ממשי...

***

בדרך כלל אני משתפת אותם בהפעלה שאנחנו עומדים לעשות. אך הפעם, למעט הצביעה הראשונה, בה הם לקחו חלק, החלטתי שאת כל השאר אכין להם כהפתעה. 

קופסת קרטון רגילה הודבקה בסלוטייפ כולל דפנות פנימיות לחיזוק.
צבעי גואש שהילדים בחרו לערבב את הצבעים,
וצובעים. 

כשהם נכנסו לישון, התחלתי בעבודה הרצינית.
בחלקה הקדמי של הקופסא, חתכתי בזהירות פתח של שלוש דפנות, ובחלק הימני העליון שלה, חתכתי מלבן מלא. כמו כאן:





***
אז כמו שכבר הצלחתם להבין מהתרשים, מדובר בבהכנת מיני מטבח. אבל לא סתם, משולב עם כיור וכיריים יחד. כזה שכל אחד יוכל למצוא את החלק שמתאים לו ויחד הם יוכלו להכין את "הסעודה".

כך נראה צידו של התנור בהתחלה:

ידית התנור עשויה משני קשים מחוברים יחד.
בדופן הפנימית של דלת התנור הדבקתי ניילון שקוף וחיזקתי בסלוטייפ איפה שהיה צריך.

בפתח המלבן שבבחלקה העליון של הקופסא, השקעתי קופסת איחסון של הילדים, לצורך כיור. היה מצחיק כשהילדים חשבו בהתחלה שההפעלה היא בהשראת "אבא עושה כלים"...

***
האמת, היה קשה להסתיר את התנור הענקי מהילדים אבל לשמחתי הצלחתי בזה במהלך יום אחד. את המצרכים הנלווים הייתי חייבת להכין ביום השני, כשהם ישנים. למרות שרוב העבודה התבצעה על הפוטושופ, קל זה לא היה..

אז הנה כמה תמונות לפני שהילדים גילו את ההפתעה. כי היה לי ברור שברגע שיראו - אי אפשר יהיה לעצור אותם...

כל האיורים לקוחים מתוך סדרת הספרים 'מדע הלב'.

השתדלתי לשמור עד כמה שאפשר לפי המצרכים שהוזכרו במשל, אבל היו מספר איורים מתוך הספרים, שהייתי פשוט חייבתתתת להכניס :)

אז הנה עוד כמה תמונות לפני שהם מגיעים...

***
כשהם הגיעו היתה שמחה גדולה. את ההפתעה שהיתה על פניהם אמנם לא הצלחתי לצלם, אבל את התמונה הזאת כמובן שהייתי חייבת להנציח...

***

אז מה היה כאן ממשי בכל הסיפור?
בעיקר שיתוף הפעולה שלהם, בכל מה שקשור ל"הכנת הסעודה המשותפת"...
כל אחד שמצא לו את התבלין או המצרכים שהוא רוצה, תרם את חלקו לסעודה

והכל תוך כדי שאנחנו ממשיכים ומבררים את המשל.
למה בהתחלה כל אחד נותן רק חלק מהמצרכים?
למה בכלל הם רצו לעשות סעודה??
הכל התברר בדיון סוער ופורה שניהלנו (גם עבור אמא).

כשהתברר נושא הערבות שמאחורי המשל, התחיל כל אחד מהם להשקיע יותר את כולו בתוך הסעודה.

***
בסופו של דבר, יצא שאת התשובות לשאלות שעלו להם, הם כבר הצליחו לברר, להבין ולהרגיש בעצמם. הערבות האמיתית נבחנת כשאנחנו נותנים את ה-כ-ל מעצמנו. לא רק חלק כזה או אחר. אלא ללא חשבון לעצמי כלל. כך למעשה אנחנו מתמסרים באופן מוחלט למטרה, מצליחים לצאת מתוך עצמנו ומתחילים להרגיש את המערכת העליונה שפועלת בינינו.

מערכת שכולה מושתתת על נתינה, חיבור ואהבה..

"והיה טעים."

לא הייתי יכולה לעשות את זה אלמלא היה לי משל להתבסס עליו בעבודה. כי כמו שציינתי בהתחלה, אף פעם לא קל לנו להתמודד עם השאלות שלהם. שאלות שמגיעות ממקום אחר, שאלות שנוגעות לקיום שלנו, למהות שלנו, לסיבה שלשמה אנחנו חיים. זו גם הסיבה שאנחנו נצמדים ודבוקים במשלי מקובלים. הדרך האולטימטיבית מבחינתינו להעביר להם מהכוח שפועל במציאות. אותם כתבים שנכתבו על ידי מקובלים בעלי השגה, הם אלו היחידים שיכולים לחדור מבעד שריון הברזל הזה שמפריד בינינו. אותו אגוז, אותה קליפה שמקשה עלינו לפתוח את הלב אל החבר. מקשה עלינו לתת את "התבלינים" שלנו.
עבורינו מספיק לראות כיצד הילדים חיים על פי כתבי מקובלים, כדי לדעת שזו הדרך האמיתית ללכת בה. והיא זו ששומרת עלינו מלסטות ימינה או שמאלה. אלא להמשיך ולהתדבק רק בקו אחד ישר. הקו האמצעי..

אז עד למשל הבא, שנמשיך לשמור על הכוונה הנכונה...